תמימות או אידיאולוגיה

 "במהלך שנות עבודתי בבי"ס תעשייתי , תהיתי רבות באשר לכישלונם של תלמידים במסגרות החינוך הרגילות , הפורמאליות , כשלון אשר בא לידי ביטוי בבעיות ביקור סדיר בביה"ס , בהישגים לימודיים דלים , בהתנהגות החורגת מכללים ומנורמות מקובלות , דרך מעברים לא מעטים בין בתי"ס או מסגרות חינוכיות אחרות , ועד לנשירתם המוחלטת מלימודים בביה"ס .

 תלמידים אלה היו ועודם בעלי מכנים ומאפיינים משותפים לא מעטים כאשר הבולטים בהם הנם בעיות התנהגות ומשמעת בביה"ס , דימוי עצמי נמוך , חוסר אמונה ביכולתם , ילדים בעלי לקויות למידה , הישגים לימודיים נמוכים לאורך זמן , קשיי הסתגלות . ברובם מפגינים ילדים אלה חוסר אמון במערכת . בעברם האקדמי נחשבו מרביתם של ילדים אלה חלשים בכיתה , בעלי הפוטנציאל הנמוך , מה שהוביל באורח טבעי את ביה"ס להמליץ על מעברם לבי"ס תעשייתי - מקצועי , למסלולים שאינם מיועדים לבגרות או למסגרות אחרות , שהיוו אולי חלק בתהליך שבסיומו הגיעו, כאמור, אף לידי נשירה מלימודים .

לכך אוכל כמובן לצרף באותה נשימה את אפשרות מעגל הקסמים אליו נקלעו תלמידים אלה , מעגל שהנו בבחינת נבואה שהגשימה את עצמה – נערים ונערות שהפסיקו להאמין ביכולתם להצליח ואולי מימשו בדרך זו את ציפיות הסביבה מהם . בלט בהקשר זה תחום אחר בו "הצליחו" יותר – התנהגות אנטי – סוציאלית אשר תרמה את חלקה לשיפור דימויים העצמי , לביטחונם העצמי ולאמונה ביכולתם . יתכן כי "הצלחה" זו קשורה לדרך התייחסותם ולהשפעתם של המעגלים החברתיים השונים אליהם התחברו כאלטרנטיבה , ובהם הרגישו אולי סוף סוף כי הנם שווים משהו .

מצב זה יצר ויוצר פערים , דוחק ומרחיק נערים אלה מסביבה חברתית נורמטיבית ובריאה , והם נמצאים בתהליך קשה ומורכב שהמשכו ותכליתו ידועים מראש .
 

אני רואה אפוא בחינוך , כדומיננטי לטובת פתרון בעיית צמצום הפערים בחברה , שתחילתו בשוויון הזדמנויות חינוכיות . אני סבורה כי השקעה באוכלוסיות החלשות הנה השקעה לטווח רחוק , שתוביל לשיפור ולקידום האינטרסים של המדינה כמי שרוצה להיות שותפה להתפתחות המואצת בעולם הרחב . אינטרס זה יכול לעלות בקנה אחד עם צורכי האוכלוסיות החלשות – הרי ילדים שמגיעים ממשפחות נחשלות ונכשלות , שמודעותן למשקלה הרב של ההשכלה בימינו כמנוף שואף לאפס , לא יפעלו לטובת ילדיהם ולא ינסו לדרבן אותם ללמוד ולהצליח .

זהו בדיוק המקום שעלינו , על החינוך , להיכנס אליו – רק באמצעות ניסיון ממשי ואמיתי להגביר מודעותם של ההורים והילדים באשר לחשיבותה של ההשכלה כמפתח להצלחה בחיים , לעשות להגברת האמונה ביכולתם , להביא אותם לידי מחשבה , הכרה והפנמה שמעמדם החברתי ומקומם בחברה תלוי אך ורק בהם , לחנכם לאחריות אישית ולהביאם לעמדה ביקורתית כלפי המציאות החברתית , כאשר ההורים מהווים חלק אינטגראלי מכך , או אז נדמה כי תהא זו תחילתו של תהליך חזוני וחינוכי אמיתי – מִעמדה נחותה של מִסכְּנוּת וכשלון צפוי , ממקום שצועק "עִזרו לי" , לעמדה ותפיסה שונה , קיצונית ובוטחת לפיה : "גם אני יכול , אני לוקח אחריות אישית על חיי , על עצמי , על עתידי , שואף , מתאמץ ומצליח" .

ומדוע הדגשתי את חשיבות רצונה של החברה בהקשר זה ?! משום שמדובר במשאבים , בתקציב ואולי בעיקר על מדיניות חינוך שתחלחל לרובדי השדה ברוח זו של דברים ותתחיל לפעול .

 ביה"ס הנו מקום אליו מגיעים המוני תלמידים וזוהי חממה בה אפשר לפעול לטיפוח האלמנטים שעשויים לתרום ולסייע לבני השכבות החלשות , עוד בדורם , להיחלץ ממצבם העגום בו נמצאים .

לא נוכל לצפות שיחול שינוי כלשהו , בודאי לא משמעותי ורחב , מיוזמות פרטיות של מורה מאמין כזה או אחר . כך גם לא נוכל לצפות למימוש מדיניות ללא הקצאת משאבים או כמו גם להקצאת משאבים לתוכניות מניעה בתחומים שונים ובשלבים מתקדמים בגיל הילד , כאשר קודם לכן לא יצקו בסיס שניתן לבנות עליו . קיימות אף התערבויות שונות, שבאות על בסיס דומה . אני טוענת כי הגיע הזמן לכך שיבוצע שינוי באורח קיצוני רדיקלי – שינוי שיכול להתממש פרקטית , מתוך ראיה חזונית ואמונה לפיה ניתן ואפשר לעשות את הדברים אחרת תוך ראיית סיכוייהם של ילדי השכבות החלשות להצליח גם כן .

תוך התייחסות לדברים שהובאו לעיל אני חושבת כי אולי זוהי העת להיות מובילים ולא נשרכים – להתחיל מלמטה , מפרטים בודדים , להגביר מודעותם לעצמם , ליכולתם , לסביבתם ולכך , שהעיסוק במידע הופך למסלול הניעות החזק ביותר הן לקבוצות והן ליחידים – אלה יכולים לשאת את נס השינוי , נס הצדק החברתי ודגל השוויוניות." סוף ציטוט

ציטוט זה לקוח מתוך דברים שכתבתי באחת העבודות אותן עשיתי לפני שנים בלימודיי לתואר שני בחינוך. אז עוד האמנתי כי השינוי חייב לבוא רק בתוך בתי הספר , רק אם תיאות המדינה לראות את כל הבאים בשערי מערכת החינוך כשווי זכויות וכמי שמגיע להם לקבל את מקסימום התנאים כדי להצליח . 

מה שאנו כאזרחים וכהורים חווים מזה שנים ארוכות בתחום החינוך הוא מצב מיושן של מערכת החותרת קדימה עם תוכנית אב אותה בחרה לטובת כלל האוכלוסיה - המצליחים לעמוד בה , חותרים יחד איתה , והאחרים עם קשיים כאלה ואחרים מוצאים את עצמם בשוליים - לא יוצלחים , כאלה שדבק בהם חותם של כשלון,  שיש לעשות רבות כדי להשיב להם את בטחונם בעצמם וביכולותיהם. ואנו , בתמימותינו מאמינים באידיאולוגיה הנמכרת לנו , גם אין לנו כל כך הרבה כוחות להתמודד עם מה שגאוני הדור הפוליטיקאים , מציעים לנו ולילדינו , ואנו קונים זאת . אין לנו ברירה?!

?!ואני עדיין ממשיכה לשאול : האמנם